פסק-דין בתיק ת"א 1867-08

א.      פתח דבר

1.         התובעת 1 הינה חברה העוסקת ביבוא שיש [להלן: "החברה"]. התובעים 2-3 הינם בני זוג. התובע 2 הינו מנהל בחברה. התובעת 3 הינה מנהלת ובעלת המניות בחברה .

            החברה ניהלה בבנק הבינ"ל הראשון סניף כיכר המדינה [להלן: "הבנק"] חשבון בנק מסוג חח"ד שמספרו 42110 [להלן: "חשבון החברה"]. בני הזוג ניהלו  באותו סניף בנק חשבון שמספרו 42250 [להלן:"החשבון הפרטי"].

            חשבון החברה נוהל כחשבון עיקרי ואליו היה קשור החשבון הפרטי [ראו סעיף 4 לתצהיר מנהל סניף הבנק  מר פרנק נקש]. תוכניות החיסכון  נשוא ההליך נפתחו בחשבון הפרטי ולא בחשבון החברה.

            רוב שנות ניהול חשבון החברה והחשבון הפרטי עמדו החשבונות ביתרת חובה ובחריגה ממסגרת האשראי המאושרת [ראו סעיף 28 לתצהיר מנהל הבנק, מוצגים 11 ו- 12 לתיק המוצגים של הבנק, וסעיף 22 לתביעה].

2.         התובעים הגישו תביעה לפיצוי כספי שעיקרה טענה בדבר הפרת הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות [שירות ללקוח], תשמ"א - 1981 [להלן: "חוק הבנקאות"], האוסרת על התניית שירות בשירות.

            התובעים טענו שבשנים 1992-2005 חויבו על ידי הבנק לפתוח ולהחזיק תוכניות חסכון ופיקדונות [להלן: "תוכניות החסכון"] בחשבון הפרטי, ולשעבד את תוכניות החסכון לטובת הבנק להבטחת האשראי בחשבון החברה. התובעים הדגישו בטיעוניהם: [א] רכישת תכניות חסכון אלה מומנו ע"י האשראי שנתן הבנק [סעיף 8 לתצהיר התובע] [ב] תכניות חסכון אלה שועבדו לבנק חרף העובדה שבידי הבנק היו בטחונות מעל ומעבר [סעיפים 21 ו- 29 לתביעה].

            עוד טענו התובעים שהתניית השירות בשירות התקיימה לא רק בדרישת הבנק לפתיחת תוכניות חיסכון כתנאי להעמדת אשראי בחשבון החברה אלא גם כאשר ביקשו בני הזוג לסגור את תוכניות החיסכון ולהעביר את התמורה לחשבון הבנק של החברה שהיה ביתרת חובה. נטען שהבנק הבהיר באותו מועד שהדבר יגרור את ביטול מסגרת האשראי בחשבון החברה, ושהבנק  מנע את סגירת תוכניות החיסכון והקטנת יתרת החובה בחשבון החברה. 

            התובע 2 העיד בעדותו בעמ' 33 שורות 30-31: "הטענה הראשונה שהכריחו אותי לפתוח את התוכניות [תוכניות החיסכון - י.ג.]. הטענה השנייה שלא נתנו לי לשחרר את התכניות".

            התובעים טענו שהתנהלות זו של הבנק עולה גם כדי רשלנות, חוסר תום לב, הפרת חובת נאמנות, הטעיה ועושק [סעיף 61.1 לתביעה].

            בתביעה נתבקש בית המשפט לחייב את הבנק לשלם פיצוי בסך 2,790,095 ש"ח  נכון ל- 31.8.08 [ראו סעיף 292 לסיכומי התובעים].

            התביעה נדונה בפני מותבים אחרים, והועברה לשמיעת הוכחות בפני בדצמבר 2010.

ב.      המסגרת הנורמטיבית

3.         הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות [ שירות ללקוח ] , תשמ"א - 1981  מורה:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר... אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי".

בע"א 261/01 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נ"ז(6) 769 הדגיש כב' השופט מצא:

א.        התניית שירות שהלקוח מעוניין בקבלתו בקניית שירות אחר שהבנק מעוניין למוכרו עשויה להיות מוצדקת אם בין השירות המבוקש ולבין התנאי מתקיים קשר עסקי סביר.  בהעדר קשר כזה ההתניה מפרה את האיסור הקבוע בסעיף 7(א) לחוק הבנקאות וקמה עילה לתבוע את הנזק מהבנק.

ב.         יסוד מהותי בהגדרת התניית שירות בשירות הינו קיום מיתאם בין שני השירותים. הקורלציה המתחייבת היא קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תוכנית החיסכון לבין השירות המבוקש מלכתחילה על ידי הלקוח  [לענייננו- הגדלת מסגרת האשראי בחשבון החברה - י.ג.].

ג.         מבחינה ראייתית קורלציה כזאת יכול שתוכח על ידי עדות ישירה או על ידי נסיבות חיצוניות כגון סמיכות במועדים שניתנו שני השירותים  או במקרה שבו מדובר בפתיחת תוכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת האשראי - הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתוכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת.